<h1>ספר התדיר הלכ' מליחה סימן ס"ח</h1>
<h2>דף קיא.</h2>
והכבד אין מולחין אותו לכתחילה עם שאר הבשר. ואם מלחו בדיעבד אינו נאסר בכך. וכן אין צולין אותו בשפוד עם שאר הבשר. ומה שאמרו חכמים מישפד כבדא עילוי בישרא אסור תותי בישרא מותר, פירש רש"י דוקא בתנורים שלהם שהיה פיהם מלמעלה אבל בתנורין שלנו אסור לגמרי, לפי שבתנורים שלנו אין השפודין תלויין אלא שוכבין, ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו הכבד עליון. לפיכך בין שהכבד לצד הראש בין לצד הזנב אסור. והוא הדין לכחל. והצולה בשר או עוף אסור לקבל השמנונית הנוטף ממנו בכלי אלא אם כן מלחו והדיחו יפה יפה, כדי שיהא ראוי לקדירה.
<h2>דף קיג.</h2>
אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה וידיחנו יפה יפה. ובמקום שהטבח נוהג להדיח אותו אז אין צריך להדיחו תחילה. אבל במקום שאין הטבח מדיח אותו צריך להדיחו, מפני הדם הטופח עליו, שהמלח שיזוב מפליט הדם הבלוע בבשר. אבל הדם הנפלט אין המלח בולע אותו. על כן צריך להדיח הבשר תחילה יפה יפה, או לשרותו במים, עד שיתרככו ויתפתחו נקבי הבשר. ואחר כך נותן עליו מלח ומולחו משני צדדיו יפה יפה שלא יהא נאכל מחמת מלחו עם המלח. ומשהה אותו במלח כשיעור צלייה לכל הפחות, ואחר כך מדיח אותו יפה יפה. ואחר כך יתפוש הבשר בידו וישליך עליו מים כדי להדיח טפיחת מים הטפוחים על הבשר, שהן אסורין, לפי שהרי הפליט בהן בהדחתו את הדם, שתי פעמים צריך ליתן עליו מים בעוד הבשר בידו כדי להדיח טפיחת האיסור יפה יפה. ואחר כך ראוי לבשלם בקדירה. והרוצה לאכול בשר צלי, אם הבשר במלח ושהה במלחו צריך להדיחו תחילה ואחר כך יצלהו. לפי שהמלח שעליו אסור, שהרי הוא בלע מדם ואין המלח פולט על ידי האש, שהרי הוא (עשוי) [עסוק] לבלוע ולא לפלוט. ומוטב לצלותו בלא מלח, לפי שהאש יפליט את הדם. אין צריך להדיח תחילה מפני הדם הנפלט שעליו. וכן הרוצה למלוח בשר להשהותו ימים רבים מדיחו תחילה יפה יפה ומשהה אותו כשיעור צלייה ואחר כך מדיחו יפה יפה, ומולחו שנית כדי לייבשו או לכובשו במלח. או אם רצה להניחו במי מליחה שנית. ובשר שנמלח ושהה במלחו כשיעור מליחתו אסור למלוח בשר אחר עליו, שכיון שגמר הראשון את פליטתו נסתמו נקבי הבשר ומה שבולע מפליטת הבשר אינו יוצא ממנו לעולם. ואם מלח בשר אחר תחתיו, התחתון אסור והעליון מותר. וכן אין למלוח הדקין עם שאר הבשר. שכיון הדקין אין מחזיקין בהן דם הרי הן בולעין מדם הבשר. והוא הדין לכרכשא. ודוקא דקין וכרכשא אין מחזיקין בהן דם, אבל כנתא הוא שומן שעליהן טעון מליחה, אם כן אלו שמהפכין הכרכשא היא הטפאחיאה בלשוננו והדקין ואחר כך מולחין אותן, לא יפה הן עושין, שמולחין את שאינו ראוי למלוח, ומניחין את הראוי למלוח. ומן הדין ראוי למלוח ולהדיח אותן תחילה מבחוץ בשביל השומן שעליהן ואחרי כן יהפכו אותם. ומי שיש לו למלוח בשר הרבה יכול למלוח ולהניח כל החתיכות זו על זו. ובלבד שלא יפסיק בנתים. ואע"פ שיש בין מליחת חתיכה ראשונה לאחרונה שיעור צלייה. שכל זמן שהחתיכה הראשונה אינה גומרת פליטתה אין נסתמין נקבי הבשר. וכשם שהיא בולעת כך היא פולטת. אבל אם הפסיק ושהה בינתים כשיעור צלייה, כבר פירשנו שהעליון מותר והאחרון אסור. ויש אומרים שכל זמן שלמטה לח ומתמצה זב ממנה מוהל הנקרא "חמר בישרא" אינו נאסר אם מלחו עליו בשר אחר. שכשם שהוא בולע הוא פולט. וכשהוא מולח את הבשר לא ימלחנו אלא על גבי דף או על גבי כלי מנוקב, כדי שיזוב הדם. ואם מלח אותה לתוך כלי שאינו מנוקב, אם הכלי הוא של חרס טעון שבירה. ואם הוא של עץ או של מתכת טעון הגעלה. וכל הבשר השקוע בדם הנפלט אסור. וחותכו ומשליכו והשאר מותר. ובשר של מליתא טעון מליחה והדחה כבשר הקדירה.
